Sotah
Daf 40a
הלכה: עֶגְלָה עֲרוּפָה כול'. לֹא מִסְתַּבְּרָא דְלָא וְעָנוּ וְאָֽמְרוּ 40a בָּא לְהַתְחִיל מִתְּחִילַּת הַפָּרָשָׁה. כִּי יִמָּצֵא. לֹא בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְצוּיִין. כִּי יִמָּצֵא. לֹא שֶׁתְּהֵא חוֹזֵר וּמְצוֹתֵת עָלָיו. כִּי יִמָּצֵא. אֵין מְצִיאָה בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא בְּעֵדִים. לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. הָא אִם נוֹדַע מִי הִכָּהוּ אֲפִילוּ עֶבֶד אֲפִילוּ שִׁפְחָה לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. [תַּמָּן אַתְּ אָמַר. אֲפִילוּ עֶבֵד אֲפִילוּ שִׁפְחָה לֹא הָיוּ עוֹרְפִין] וָכָא אַתְּ אָמַר אָכֵין. כָּאן לָהוֹרֵג כָּאן לַנֶּהֱרָג. וְדָא דְאַתְּ אָמַר אֲפִילוּ עֶבֶד אֲפִילוּ שִׁפְחָה לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. בְּאוֹתָן שֶׁאָֽמְרוּ. אִם רוֹאִין אָנוּ אוֹתוֹ מַכִּירִין אָנוּ אוֹתוֹ. אֲבָל בְּאוֹתָן שֶׁאָֽמְרוּ. אִם רוֹאִין אָנוּ אוֹתוֹ אֵין אָנוּ מַכִּירִין אוֹתוֹ. [לֹא] הָיוּ עוֹרְפִין. דִּכְתִיב וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. וַהֲרֵי רָאוּ. מִכָּל מָקוֹם.
Traduction
Il faut croire que cette récitation est exigible en langue sainte, parce qu’on trouve dans ce texte les termes répondre et dire (277)Le verset du (Dt 21, 7), s’exprime ainsiÊ: ÒÊIls diront tour-à-tourÊÓ. LittéralementÊ: ils répondront et diront (ouÊ: ils prendront la parole et diront). Le principe de la responsabilité des communes se rencontre aussi dans l’Inde (Yajnavalkya, 2, 271-2), dit M. Dareste, ibid., p. 307., qui impliquent l’emploi de l’hébreu (278)C’est ainsi que plus haut, (7, 2), on déduit la même obligation de se servir de la langue hébra•que au sujet des bénédictions et des malédictions énoncées sur les monts Ebal et Garizim, Deutéron. 27, par suite de l’emploi des mêmes termes.; seulement, l’interlocuteur anonyme de la Mishna a cru devoir commencer par le premier verset de la section: ''Si l’on trouve, etc.'', en raison des explications immédiates à tirer de là. Ainsi, il est dit: ''S’il se trouve'' (au singulier), mais non si l’on en trouve beaucoup, fréquemment (279)Cf. ci-après, Ê8.. En outre, ''si on le trouve'' spontanément, cela ne veut pas dire qu’il faut retourner plusieurs fois sur la même place, et qu’il soit recommandable de rechercher s’il y a un cadavre d’homme assassiné; enfin, cette même expression, ''si l’on trouve'', implique une idée de trouvaille légale, ce qui a lieu seulement en compagnie de témoins attestant le fait. Mais n’est-il pas dit: ''On ne sait pas qui l’a frappé''? N’en résulte-t-il pas que si l’on sait qui l’a frappé, fût-on mis au courant seulement par un esclave ou une servante, on ne procédera à la cérémonie de briser la nuque d’une génisse? Comment donc peut-on dire ici que la présence de témoins soit exigible? Voici, en effet, la distinction à établir: si des témoins ont vu le meurtrier, si celui-ci est connu, la cérémonie du sacrifice de la génisse n’a pas lieu; mais la présence de témoins est requise pour la constatation du cadavre (afin de savoir, par la disposition du corps, s’il n’y aurait pas eu de suicide). Quant à ce qui a été dit que même l’attestation d’un esclave ou d’une servante, affirmant avoir vu le meurtrier, suffit pour ne pas donner suite à la cérémonie de la génisse, c’est vrai s’ils déclarent qu’en revoyant le meurtrier ils le reconnaîtraient: mais s’ils disent ne pas pouvoir reconnaître le meurtrier en le revoyant (l’avant vu de trop loin), on procédera au sacrifice de la génisse.
Pnei Moshe non traduit
בא להתחיל. כלומר דאין ה''נ דמכאן ילפינן אלא דבא להתחיל מתחילת הפרשה הואיל ודריש לי' לכולה לק' וכן במתני' ויצאו כו' ולפיכך נקט לה הכא נמי מתחילתה וסמיך על וענו ואמרו דכתיבא לקמי':
כי ימצא. כתיב ולא בשעה שהן מצוין החללין דרבו הרוצחין כדתנן לקמן משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה ובבבלי דריש לה אנמצא סמוך לספר דכתיב כי ימצא פרט למצוי וכן אפשר לפרש הכא ולא בשעה שהן מצוין ליהרג מן העכומ''ז כדאמר לקמן הלכה ב':
כי ימצא. ועוד דרשינן כי ימצא מעצמו ולא שתהא חוזר ומצותת עליו לחזור ולפשפש אם יש כאן חלל:
כי ימצא אין מציאה בכ''מ אלא בעדים. כדכתיב כי ימצא איש שוכב וגו' וכה''ג דבעדי' הוא וה''נ צריך שיהי' עדים בדבר וקס''ד שיהו עדים רואין:
ופריך לא נודע מי הכהו כתיב. ודרשינן הא נודע מי הכהו אפי' מפי עבד או שפחה לא היו עורפין כדתנן לקמן בפירקין:
וכא. והכא את אומר כן דצריך עדים בדבר בתמיה:
כאן להורג. אם יש עדים שראו ההורג ואפי' עד א' לא היו עורפין דהרי נודע מי הכהו:
כאן לנהרג. דצריכין עדים שיראו בשעת מציאת הנהרג אם ראוי הוא שיהא עורפין עליו כדמצינו כמה דברים המונעין את העריפה כגון צף על פני המים ותלוי באילן וכה''ג וצריך לראות אחר הסימנים כדאמרינן לקמן:
ודא דאת אמר כו'. זה שאמרנו דאפי' עבד אפי' שפחה נאמנין ולא היו עורפין בכה''ג דוקא שאמרו אם היו רואין אותו אנו מכירין אותו בזה הוא דלא היו עורפין:
אבל כו'. ואם אמרו שלא היו מכירין אותו דמרחוק ראוהו:
היו עורפין. דלא נודע מי הכהו קרינן ביה. (חסר כאן וצריך להגיה כמו דגרסי' בר''ה) ב''ד שראו את ההורג ואמרו אם אנו רואין אותו אין אנו מכירין אותו לא היו עורפין דכתיב כו':
בֵּית דִּין [שֶׁרָאוּ] אֶת הַהוֹרֵג. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. יַעַמְדּוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ לִפְנֵיהֶם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. יַעַמְדּוּ כוּלָן וְיָעִידוּ בְּמָקוֹם אֶחָד. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. כְּשֵׁם שֶׁהֵן חֲלוּקִין כָּאן כָּךְ הֵן חֲלוּקִים בְּעֵדוּת הַחוֹדֶשׁ.
Traduction
Si les membres du tribunal ont vu le meurtrier, mais ils déclarent qu’en le revoyant ils ne sauraient pas le reconnaître (l’ayant vu de trop loin), on ne procédera pas à la cérémonie du sacrifice, puisqu’il est dit (ibid.): et nos yeux n’ont pas vu, tandis qu’ici, même sans le reconnaître, les juges sont certains de l’avoir vu (280)V. J., (Rosh Hashana 3, 1) Ê; Siffri, section Schoftim, noÊ205.. Quant au rôle juridique du tribunal qui a vu le cadavre, selon un premier enseignement, deux de ses membres devront se lever et attester le fait devant les autres; d’après un autre enseignement, tous devront se lever et aller attester le fait ailleurs, devant un autre tribunal (281)Comme ces juges ont vu, ils ne sont plus en état de juger, mais seulement d’attester.. R. Juda b. Pazi dit au nom de R. Zeira: Comme ces deux avis sont divisées à cet égard (pour la vue du meurtre), ils sont divisés aussi pour la proclamation de la néoménie (au cas où le tribunal seul a vu la nouvelle lune): D’après l’auteur du premier enseignement, conformément à la Mishna précitée, deux des membres devront se lever et remplir les fonctions de témoins devant leurs collègues, qui jugeront et confirmeront. L’auteur du second enseignement, au contraire, est d’avis que nul témoin ne peut servir de juge (et ils devraient tous aller attester ailleurs le fait dont ils ont connaissance).
Pnei Moshe non traduit
דכתיב. בבית דין ועינינו לא ראו והרי ראו מכל מקום:
ובית דין שראו את ההרוג גרסינן דצריך שיראו עדים את ההרוג כדלעיל ובבית דין של כ''ג מיירי:
יעמדו שנים. מהם ויעידו לפני אותו בית דין שראו את ההרוג:
יעמדו כלן ויעידו במקום אחר. כלומר דכלן אינן ראוין עכשיו להיות בית דין הואיל והן עדים בעצמן וצריכין שנים מהן להעיד בפני ב''ד אחר:
כשם שהן חלוקין. הני תנאי דברייתא הכא כך הן חלוקין בעדות החדש אם ראוהו ב''ד בלבד דתנא דברייתא קמייתא סבירא ליה כתנא דמתני' ריש פ' ראוהו בית דין דיעמדו שנים כו' ותנא בתרא פליג אמתני' וסבירא ליה דכולן אינן ראוין לבית דין דאין עד נעשה דיין:
רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. [חָלָל וְלֹא מְפַרְפֵּר.] חָלָל וְלֹא מְפַרְכֵּס. רָאוּהוּ מְפַרְפֵּר כָּן וּבָא לְאַחַר זְמָן וְלֹא מְצָאוֹ. אֲנִי אוֹמֵר. נַעֲשׂוּ לֹו נִיסִּים [וְחָייָה]. רָאוּהוּ מְפַרְכֵּס כָּן וּבָא לְאַחַר זְמָן וּמְצָאוֹ מֵת בְּמָקוֹם אַחֵר. מוֹדְדִין מִמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא. אֲשֶׁר יי֨ אֱלֹהֶיךְ נוֹתֵן לְךָ. פְּרָט לְחוּצָה לָאָרֶץ. לְרִשְׁתָּהּ. פְּרָט לִירוּשָׁלֵם שֶׁהִיא לְכָל הַשְּׁבָטִים. וּכְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר. כָּל בִּיאוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַתּוֹרָה לְאַחַר אַרְבַּע עֶשְׂרֶה שָׁנָה נֶאֶמְרוּ. שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִילְּקוּ. אָמַר רִבִּי פִינְחָס בֵּירִבִּי בּוּן. נֹאמַר כָּל אוֹתָן אַרְבַּע עֶשְׂרֶה שָׁנָה [לֹא הָיוּ עוֹרְפִים. דִּכְתִיב כִּי יִמָּצֵא. וְלֹא בְּשָׁעָה שֶׁהֵן מְצוּיִין. וְכָל אוֹתָן אַרְבַּע עֶשְׂרֶה שָׁנָה מְצוּיִים] הָיוּ.
Traduction
– R. Juda b. Pazi dit encore au nom de R. Zeira: il faut que ce soit un cadavre (qui ait été trouvé), non un agonisant; si l’on a vu un homme frappé râler à une place, et qu’en revenant quelque temps après, à cette même place, on ne trouve plus l’individu, il est permis de supposer qu’un miracle a été accompli en sa faveur, et que l’homme survit à sa blessure. Si on l’a vu agonisant à une place, et qu’on trouve ensuite cet homme mort à une autre place, on devra se mettre à mesurer depuis l’endroit où on l’a trouvé en second lieu (quoiqu’il semble fort probable qu’il ait été frappé à la première place; car, en raison du terme biblique ''il a été trouvé un cadavre, etc.,'' l’on comptera depuis ce dernier emplacement, inhérent au décès). Puis il est dit: ''Que l’Eternel ton Dieu t’aura donné''; ceci exclut la trouvaille faite hors de la Palestine; ''pour la posséder'', ceci exclut la ville de Jérusalem, qui à titre de capitale n’est pas répartie entre les tribus et n’est la possession d’aucune en particulier. Cette interprétation est conforme à l’avis de R. Ismaël, qui a dit (282)Ci-dessus, (7, 3).: Tout texte biblique où il s’agit de l’entrée en Palestine s’applique à une période de temps qui a suivi ce fait de quatorze ans, savoir: sept ans pour la conquête et sept ans pour la répartition (la possession tranquille ne peut donc commencer qu’après cette époque). De même, R. Pinehas b. R. Aboun dit: selon le dire de R. Ismaël, pendant toute cette période de quatorze ans, les Israélites se trouvaient assez désignés d’eux-mêmes (par les occupations de la conquête et de la répartition; ce qui les dispensait d’accomplir tout autre précepte religieux).
Pnei Moshe non traduit
חלל. כי ימצא חלל כתיב ודרשינן בשעת מציאה צריך להיות חלל ולא שהוא עדיין מפרכס דאין מודדין עד שימות:
ראוהו מפרפר כאן. ואמדוהו למיתה ואחר כך באו ולא מצאו אין עורפין דשמא נסים נעשו לו וחיה והלך לו:
מודדין ממקום שנמצא. מת דכי ימצא חלל כתיב:
לרשתה. דריש לשון חלוקה פרט לירושלים שאינה מביאה עגלה ערופה שלא נתחלקה לשבטי':
וכר' ישמעאל. דאיהו נמי דריש לרשתה לשון חלוקה כדאמר לעיל פ''ז דכל מקום שנא' כי תבאו וגו' לאחר ירושה וישיבה היא ויליף מדפרט לך הכתוב באחת מהן בפרשת המלך וירשתה וישבתה בה הה''ד כל מקום שנאמר ביאה בתורה:
ושבע שחילקו. דוירשתה מפרש לאחר שחלקת:
מצוינין היו. להיות עוסקין בכיבוש ובחלוקה ולפיכך לא נתחייבו במצות שתלה הכתוב בביאת הארץ עד לאחר י''ד שנה:
תַּנֵּי. כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין. שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹצְאִין וּמְלַקְּטִין אֶת סִימָנָיו וְקוֹבְרִים אוֹתוֹ. וּמְצַייְנִין עַל קִבְרוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ בֵית דִּין מִלִּשְׁכַּת הַגָּזִית וְיָמוֹדוּ.
Traduction
On a enseigné que l’on procédait ainsi après la découverte du cadavre: les messagers du tribunal sortaient et allaient recueillir les indices, établissant que la cérémonie du sacrifice d’une génisse est obligatoire, puis on enterrait le cadavre; après quoi, on faisait une marque sur la tombe, pour que le tribunal arrivant de la cellule au bois sache à partir d’où mesurer – (283)Suit un passage qui l’on retrouve en (Maasser Sheni 5, 1), traduit t. 3, pp. 247-8..
Pnei Moshe non traduit
כיצד היו עושין. כשמצאו החלל:
ומלקטין את סימניו. רואין חאריו אם מת הוא ויש בו סימנין הראוין שיהו עורפין עליו ולאפוקי טמין וכה''ג וכדאמרי' לעיל וכן צריך לראות מקום שמונח חוטמו שמודדין ממנו ועושין סימן לזה:
ומוכרין. וקוברין אותו כמו בקברי אשר כריתי לי לשון חפירה כמו כי יכרה איש ובתוספתא גריס חופרין וקוברין שצריך לקברו שם דמת מצוה קנה מקומו כדלקמן הלכה ד':
ומציינין. בסימן על קברו כדי שיבאו ב''ד הגדול מירושלי' וידעו למדוד ממקום קברו:
Sotah
Daf 40b
מְנַיִין לְצִיּוּן. רִבִּי בְּרֶכְיָה וְרִבִּי יַעֲקֹב בַּר בַּת יַעֲקֹב בְּשֵׁם רִבִּי חוֹנִייָא דִבְרַת חַוְורָן. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר לָהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חוֹנִיָּא דִבְרַת מַוְורָן. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי עוּזִּיאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חוֹנִיָּה דִבְרַת חַוְורָן בְּשֵׁם רִבִּי חוֹנִייָא דָבְרַת חַוְורָן וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. 40b כְּדֵי שֶׁתְּהֵא טוּמְאָה קוֹרָא לָךְ בְּפִיהָ וְהִיא אוֹמֶרֶת לָךְ. פְּרוֹשׁ. רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. וְעָֽבְרוּ הָעוֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם. מִכָּן שֶׁמְצַייְנִין עַל הָעֲצָמוֹת. אָדָם מִכָּן שֶׁמְצַייְנִים עַל הִשִּׁיזְרָה וְעַל הַגּוּלְגּוֹלֶת. וּבָנָה. מִכָּן שֶׁמְצַייְנִים עַל אֶבֵן קְבוּעָה. אִם אוֹמֵר אַתְּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן תְּלוּשָׁה. אַף הִיא הוֹלֶכֶת וּמְטַמָּא בְּמָקוֹם אַחֵר. אֶצלוֹ. בְּמָקוֹם טָהֳרָה. צִיּוּן. מִכָּן לְצִיּוּן.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
מניין לציון קברות. רמז מן התורה דתנן בריש פרק ה' ממעשר שני דמציינין על הקברות בסיד שלא יכנס כהן ונזיר לשם וגרסי' להאי סוגי' התם ואיידי דקאמר מציינין על קברו נקט לה הכא:
רבי ברכיה. אמר ר' יעקב בר בת יעקב אמר לה בשם רבי חונייא ורבי יוסי אמר ר' יעקב בר אחא אמרה משמיה דר' חזקיה אמר ר' עוזיאל אמרה משמיה דכתיב וטמא טמא יקרא ודרשינן מכפל המקרא:
שתהא טומאה קוראה לך. כלומר שיהו עושים סימנים על הטומאה כדי שיהא מרגי' ופורש. ועברי העוברי' בארץ. ביחזקאל כתיב שהי' מתנב' לעתיד לבא שיעשו ישראל ציוני' על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתיב אלא להזהיר וללמד שיהיו עושין ציון. על העצמות. רובע הקב מרוב בנין או מרוב מנין שמטמאין באהל כדתנן פ''ק דאהלות. על השדרה או על הגלגולת. שהן מטמאין באהל כשהן שלימין:
ובנה מיכן שמציינין על אבן קבועה. בקרקע כדרך הבנין כדמפרש ואזיל טעמא שאם את אומר ע''ג אבן חלושה אף היא הולכת ותגלגל למקום אחר ויחזיק טומאה חנם במקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהור:
אצלו. ולא כתיב עליו מכאן שהציון הוא במקום טהרה ולא ממש על מקום הטומאה כדמפרש טעמא בבבלי מ''ק דף ה' שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא פתאום על הציון ויטמאו הטהרים ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך לשם. מיכאן לציון. של סיד ששופכין שם ע''ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:
מָצָא אֶבֶן אַחַת מְצוּייֶנֶת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַייְמִין כֵּן. הַמַּאֲהִיל עָלֶיהָ טָמֵא. אֲנִי אוֹמֵר מֵת קַמְצוֹץ הָיָה נָתוּן תַּחְתֶּיהָ. הָיוּ שְּׁתַּיִם. הַמַּאֲהִיל עֲלֵיהֶן טָהוֹר. בֵּינֵיהֶן טָמֵא. הָיָה חָרוּשּׁ בֵּנְתַייִם. הֲרֵי הֵן כִּיחִידִיּוֹת. בֵּינֵיהֶן טָהוֹר. וּסְבִיבוֹתֵיהֶן טָמֵא.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
מצא אבן מצויינת. בסיד על גבה:
אע''פ שאין מקיימין כן. שאין עושין אבן לסימן בתחילה:
המאהיל עליה טמא לפי שאני אומר מת קמצוץ. טומאה קמוצה וטמונה תחתיה דאע''ג שאין עושין ציון על מקום טומאה היינו אם עושה הציון על פני השדה אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד קודם שנוגע בה ואין כאן משום הפסד טהרות ולפיכך חיישינן שמא נתן האבן ע''ג הטומאה וציין עליה:
היו שתים המאהיל עליהן טהור. דתלינן משום טומאה שביניהן עשה הסימן ואין שום טומאה תחתיהן ולפיכך ביניהן טמא:
היה חורש בנתיים. שנחרש מקום הקרקע שביניהן:
הרי הן כיחידיות. דודאי אין שום טומאה ביניהן שהרי הלך שם אדם לחרוש ולפיכך ביניהן טהור. א''נ דמיירי כגון שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהון ואי איכא מקום הנחרש בנתיים תלינן דמחמת חורש הות דנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם ולא היה שם טומאה וביניהן טהור וסביבותיהן טמא:
תַּנֵּי. אֵין מְצַייְנִין עַל הַבָּשָׂר שֶׁמָּא נִיתְאַכֵּל הַבָּשָׂר. רִבִּי יוּסְטֵא בַּר שׁוּנֵם בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְלֹא נִמְצָא מְטַמֵּא טַהֲרוֹת לְמַפְרֵעַ. אָמַר לֵיהּ. מוּטָּב שֶּׁיִּתְקַלְקְלוּ בוֹ לְשָּׁעָה וְלֹא יִתְקַלְקְלוּ בוֹ לְעוֹלָם.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
אין מציינין על הבשר. ובבבלי שם גריס על כזית בשר אם הוא מצומצם לפי שסופו שיתעכל ויחסר:
לא נמצא מטמא טהרות למפרע. כשימצא ועדיין לא נתעכל:
מוטב שיתקלקלו בו לשעה. אם לא יציין ואל יתקלקל בו לעולם דודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח''כ ע''ג כל הטהרות בחנם:
תַּמָּן תַּנִּינָן. סְמִיכַת זְקֵנִים וָעֲרִיפַת הָעֶגְלָה בִשְׁלֹשָׁה. דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. בַּחֲמִשָּׁה. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. וְסָֽמְכוּ [זִקְנֵי] שְׁנַיִם. אֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל. מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד. הֲרֵי שְׁלֹשָׁה. מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי יְהוּדָה. וְסָֽמְכוּ שְׁנַיִם. זִקְנֵי שְׁנַיִם. אֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל. מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד. הֲרֵי חֲמִשָּׁה. וּבְעֶגְלָה עֲרוּפָה [מַה טַעֲמָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. זְקֵינֶיךָ שׁוֹפְטֶיךָ שְׁנַיִים אֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל. מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד. הֲרֵי שְׁלֹשָׁה. מַה טַעֲמָא] דְּרִבִּי יוּדָה. וְיָֽצְאוּ זְקֵינֶיךָ שְׁנַיִים. וְשׁוֹפְטֶיךָ שְׁנַיִים. אֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל. מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה. אָמַר רִבִּי. נִרְאִין דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בִּסְמִיכָה וְדִבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה בָּעֲרִיפָה. נִרְאִין דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בִּסְמִיכָה. דְּלֹא דָרַשׁ וְסָֽמְכוּ. וְדִבְרֵי רִבִּי יְהוּדָה בָּעֲרִיפָה. דְּלֹא דָרַשׁ וְיָֽצְאוּ. אִין תֵּימַר. נִרְאִין דִּבְרֵי רִבִּי יְהוּדַה בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה. דְּדָרַשׁ וְסָֽמְכוּ וְדָרַשׁ וְיָֽצְאוּ. אַשְׁכָּחַת אַתְּ אֲמַר. וְיָֽצְאוּ. שְׁנַיִם. זְקֵינֶיךָ. שְׁנַיִים. וְשׁוֹפְטֶיךָ. שְׁנַיִים. אֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל. מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד. הֲרֵי כָּאן שִׁבְעָה. מַה מְקַייְמִין רַבָּנִין זְקֵינֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ. זְקֵינֶיךָ שֶׁהֵן שׁוֹפְטֶיךָ. תַּנֵּי רִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר. זְקֵינֶיךָ. זֶה בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. וְשׁוֹפְטֶיךָ. זֶה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל.
Traduction
On a enseigné ailleurs (284)(Sanhedrin 1, 3).: ''L’action d’imposer les mains par les vieillards (savoir sur la victime offerte pour un péché de la communauté, (Lv 1, 4), ou (Lv 16, 21), et la cérémonie de mesurer le sol avant de briser la nuque d’une génisse (offerte pour un meurtrier inconnu), auront lieu par au moins trois personnes, selon R. Simon; mais selon R. Juda, il faut cinq personnes.'' Sur quoi R. Simon fonde-t-il son opinion? Sur ce qu’il est dit (Lv ibid.): Les vieillards appuieront; ce pluriel indique un minimum de deux personnes; et, comme en cas de partage de voix, le tribunal ne saurait émettre un jugement prépondérant (285)LittéralementÊ: Il serait comme sans poids (une balance suspendue)., on leur ajoute une autre personne, soit ensemble trois. Quel est le motif de l’opinion de R. Juda? Il explique ainsi les mots du texte biblique ''les vieillards appuieront'': comme chacun de ces termes, au pluriel, s’applique au moins à deux personnes, on a déjà le nombre quatre; à quoi, pour rendre la sentence du tribunal prépondérante, il faut ajouter encore un membre, ce qui donne un total de cinq. De même, au sujet du meurtre inconnu et de la génisse à offrir, R. Juda justifie également son opinion par les termes du texte biblique, disant: Puis sortiront tes vieillards, ce qui indique deux personnes (au moins), et tes juges, ce qui vise au moins un nombre égal de personnes. Et pour que le jugement du tribunal ne reste pas en suspens (en cas de partage des voix), on adjoindra aux dites quatre personnes une autre, ce qui fait ensemble cinq. Rabbi dit (286)B., Sanhedrf. 19a.: il y a lieu de croire que l’avis de R. Simon doit prévaloir dans la question d’imposition des mains (qu’en ce cas il faut trois personnes), et il semble que l’avis de R. Juda (d’exiger la présence de cinq personnes) prévaut pour le meurtre inconnu: l’avis de R. Simon semble admis pour l’imposition, parce qu’il n’applique pas le mot ''appuieront'' au nombre deux (qui est déduit du terme vieillards); le mot ''appuieront'' conserve donc son sens propre d’imposition. D’autre part, l’avis de R. Juda paraît l’emporter pour le meurtre inconnu, parce qu’il n’applique pas le mot ''sortiront'' à la déduction du nombre (qu’il déduit tour-à-tour des termes tes vieillards et tes juges), et dès lors le mot ''sortiront'' conserve son sens propre de sortir, pour procéder à la cérémonie. On ne saurait dire que, pour la question de meurtre, R. Juda interprète le terme sortiront (applicable aussi au nombre), comme ailleurs il applique au nombre le mot ''appuieront'' (pour l’imposition), vu qu’alors on aurait pour le terme ''sortiront'' le nombre deux, outre autant pour l’expression ''tes vieillards'' et autant pour l’expression ''tes juges'' (=6); et comme il n’y aurait pas alors possibilité de majorité absolue, il faudrait ajouter une voix et aboutir à sept. Comment les autres sages (ou R. Simon) entendent-ils les mots ''tes vieillards et tes juges''? Selon eux, on entend par là les vieillards, ou les plus vénérables parmi tes juges (autrement dit la cour supérieure de justice, ou grand Synhedrin). On a enseigné que R. Eléazar b. Jacob dit: par ''tes vieillards'', on entend le tribunal supérieur; et par ''tes juges'', le roi et le grand-prêtre.
Pnei Moshe non traduit
תמן תנינן. פ''ק דסנהדרין:
סמיכת זקנים. על פר העלם דבר של ציבור צריך שיהא בשלשה דיינים:
בחמשה. כדמפרש ואזיל פלוגתייהו:
מה טעמא דרבי שמעון וסמכו זקני שנים גרסינן:
נראין דברי רבי שמעון בסמיכה. דלא דרש וסמכו. אלא דנפקא ליה שנים מזקני וסמכי לגופיה איצטריך ולפיכך נראין דבריו בזה דלר''י ע''כ וסמכו נמי דרשינן:
ודברי רבי יהודה בעריפה דלא דרש ויצאו כלומר בעריפה טעמא דנראין דברי ר''י משום דאיהו סבר נמי דויצאו לגופי' איצטריך כמו וסמכו לר' שמעון ואכתי אייתר זקניך ושופטיך והוו להו חמשה ולרבי שמעון שופטיך קשיא. אין תימר נראין כו'. כלומר דאי תימא דהיינו טעמא דרבי יהודה בעריפה משום דדריש ויצאו כמו שהוא דורש התם וסמכו והילכך קאמר נמי רבי נראין דברי רבי יהודה בעריפה משום דמסתבר טעמיה ושפיר דרשינן הכא ויצאו דהוי ליה למיכתב ומדדו זקניך וגו' אבל התם נראין דברי רבי שמעון דוסמכו לאו מיותר הוא א''כ קשה אשכחת אמר כו' דלפ''ז שבעה הן לר''י אם אמרינן דדריש נמי ויצאו הכא אלא ע''כ דלא דריש הכא ויצאו כמו דרבי שמעון לא דריש וסמכו והיינו טעמיה דרבי דקאמר נראין דברי רבי יהודה בעריפה דויצאו נמי איצטריך:
מה מקיים רבי שמעון זקניך כו' גרסינן. וכן הוא התם:
זקניך שהן שופטיך. מיוחדים שבשופטיך והן סנהדרי גדולה. ושופטיך זה מלך. שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ וכ''ג דכתיב ובאת אל הכהן ואל השופט וגו' כדאמר בבלי ריש פירקין:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source